פסק-דין בתיק רע"א 5738/13

           בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 30.7.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 25498-08-12 בגדרה נענה בית המשפט לבקשת המשיבות (הנתבעות) לחייב את המבקשים (התובעים) להפקיד ערובה לתשלום והורה למבקשים על הפקדת ערובה בסך 35,000 ש"ח.

1.        כעולה מהחלטת בית משפט קמא ומטענות הצדדים, המבקשים הגישו נגד המשיבות תביעה בנזיקין בעילה של הולדה בעוולה. לטענת המבקשים, בשל התרשלות המשיבות במהלך הריונה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת) נולד בנם של המבקשים כשהוא סובל ממומים קשים. לאחר הגשת התביעה, הגישו המשיבות בקשה לחיוב המבקשים בהפקדת ערובה בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), וזאת בנימוק שסיכויי התביעה נמוכים ושהמבקשים לא ציינו את כתובתם בכתב התביעה.

2.        בהחלטתו מיום 30.7.2013 קיבל בית משפט קמא את בקשת המשיבות לאחר שהשתכנע כי סיכויי המבקשים להוכיח את תביעתם הם "קלושים". בית המשפט עמד על כך שהמבקשת החלה את המעקב הרפואי אחר ההיריון בשלב מתקדם (בשבוע ה-27 להריונה) וכי היא נמנעה מלבצע בדיקות אליהן הופנתה על-ידי הצוות הרפואי בציינה כי היא חוששת מן הבדיקות. בית המשפט נסמך בקביעתו על התיעוד הרפואי בעניינה של המבקשת שלפיו הצוות הרפואי הסביר למבקשים כי העובר שעתיד להיוולד להם יסבול ממום שלא תמיד ניתן יהיה לתקנו באמצעות ניתוח ואף הוצגה להם האפשרות לפנות לוועדה להפסקת הריון. נוכח האמור, קבע בית המשפט כי קיים קושי לקבל את טענות המבקשים לפיהן הצוות הרפואי לא היה צריך להסתפק בהפניית המבקשת לבדיקות והיה עליו להסביר לה ולמבקש 2 את חומרת המצב. בית המשפט עמד על כך שההליך המשפטי שבפתחו עומדים הצדדים עתיד להיות מורכב ויקר, ונוכח האמור באשר לסיכוייה הקלושים של התביעה, יש מקום להבטיח את הוצאותיהן של המשיבות "אם וכאשר תידחה התובענה". יצוין, כי בטרם ניתנה החלטת בית משפט קמא, המבקשים תקנו את כתב התביעה וציינו בו את כתובתם ועל כן נמנע בית משפט קמא מלדון בנימוק זה לחיוב המבקשים בערובה להוצאות המשיבות.

           כלפיי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.

3.        המבקשים טוענים כי בית משפט קמא שגה בהערכת סיכויי תביעתם ובכך שלא נתן דעתו לשיקולים רלבנטיים נוספים להחלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה. לעניין סיכויי התביעה טוענים המבקשים, כי בית המשפט התעלם בהחלטתו מטענותיהם כי הצוות הרפואי שטיפל במבקשת הפר את ההוראות המעוגנות בנייר עמדה 13: הנחיות לביצוע אולטרה-סאונד בהריון (להלן: נייר העמדה) וכן כי הופרו הוראות חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. עוד טוענים המבקשים, כי לא די בכך שהמבקשת הופנתה לביצוע בדיקות, שהרי לא היה מדובר במצב בו היה קיים חשש שהעובר ייוולד עם מום אלא הדבר כבר היה ידוע לאשורו, ובמצב דברים זה היה על הצוות הרפואי להסביר למבקשים את משמעות המום, השלכותיו על חיי בנם ועל חייהם שלהם, וכן להפגישם עם צוות מומחים רב-תחומי שישקף להם את המציאות הצפויה להם לאחר הלידה.

           עוד טוענים המבקשים כי אף שבית משפט קמא מנה בהחלטתו שיקולים שונים שיש להביא בחשבון טרם קבלת החלטה בבקשה להפקדת ערובה, החלטתו מתמקדת אך בשיקול הנוגע לסיכויי התביעה ולא ניתן בהחלטתו משקל לשיקולים נוספים כגון זכות הגישה לערכאות ומצבם הכלכלי של המבקשים.

4.        המשיבה 1 הגישה תשובה לבקשת רשות הערעור, אליה הצטרפה המשיבה 2. המשיבות מתנגדות לבקשה בטענה כי בהחלטת בית משפט קמא לא נפל כל פגם המצדיק התערבות. לטענת המשיבות, התיעוד הרפואי בעניינה של המבקשת מלמד, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי המבקשת פנתה לביצוע מעקב אחר הריונה בשלב מתקדם של ההריון, כי היא נמנעה מלבצע בדיקות אף לאחר שהובהר לה כי תוצאת בדיקת האולטרה-סאונד שנערכה לה אינה תקינה, וכי הצוות הרפואי הבהיר למבקשים כי עתיד להיוולד להם עובר אשר יסבול ממום קשה. נטען, כי נוכח האמור סיכויי המבקשים להוכיח התרשלות או קשר סיבתי סובייקטיבי הם אכן קלושים, כקביעת בית משפט קמא. המשיבות מלינות על כך שבמסגרת הבקשה העלו המבקשים טענות אשר אינן מפורטות בכתב התביעה ולא נטענו בפני בית משפט קמא כגון הטענה בדבר הפרת ההוראות הקבועות בנייר העמדה. המשיבות מדגישות, כי נוכח מצבם הכלכלי של המבקשים אכן קיים חשש ממשי שהן תמצאנה עצמן מול "שוקת שבורה" במידה ותביעת המבקשים תדחה. המשיבות מפנות לבקשת המבקשים לפטור מאגרה ומהפקדת עירבון בהליך דנא, שבה טענו כי הם מסובכים בחובות כבדים ואף הגישו בקשה לפשיטת רגל וכי ביתם ממושכן. עוד טוענות המשיבות, כי זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכויות ואינטרסים אחרים ובהם: זכותם של נתבעים להבטחת הוצאותיהם והאינטרס הציבורי שבמניעת הגשת תביעות סרק. לבסוף טוענות המשיבות, כי ההחלטה בדבר הפקדת ערובה היא החלטה המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור תטה שלא להתערב בהחלטות מעין אלה אלא במקרים בהם נפל בהחלטה "פגם של ממש".

דיון והכרעה

5.        לאחר עיון בבקשה ובתשובה, ובהסכמת הצדדים לכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פיה. דין הערעור להתקבל.

6.        תקנה 519 לתקנות מעגנת את האפשרות לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע:

           בפסיקה נקבע, כי תכליתה של תקנה 519(א), המאפשרת להורות לתובע להפקיד ערובה היא "מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט במקרים בהם נראה כי סיכוייה של התובענה קלושים" (רע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר (3.10.2004), להלן: עניין ליסטר) ואף הובעה עמדה שיש לעשות שימוש בסמכות זו רק כאשר ניתן להעריך את סיכויי התביעה כ"קלושים ביותר" (רע"א 6301/94 יערי נ' משטרת ישראל (20.3.1995)). לצד זאת נקבע בפסיקה, כי יש לאזן תכלית זו אל מול הפגיעה האפשרית בזכות הגישה לערכאות של התובע, אשר תביעתו עשויה להידחות על פי הוראת תקנה 519(ב) (כלומר, הוא לא יוכל לשוב ולהגישה) ככל שלא יעלה בידו להעמיד ערובה (ראו: רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (27.6.2010), להלן: עניין אבו קבע). בגדרי האיזון האמור הכירה הפסיקה בכך שהוראה על הפקדת ערובה לא תינתן כדבר שבשגרה וחובת הפקדה כאמור תיקבע "לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד" (רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (19.7.2007)), זאת מתוך "התחשבות בזכות הגישה לבית המשפט והן על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע" (רע"א 4265/09 אללוף נ' הורביץ (20.10.2009)).

           כפי שציין בית משפט קמא, בתקנה 519 לתקנות לא נקבעו קריטריונים או שיקולים שיש להביא בחשבון בעת עריכת האיזון הנדרש לצורך החלטה בבקשה להפקדת ערובה, אך בפסיקה הצטברו וגובשו כללים מדריכים ותוארו סוגי מקרים בהם על בתי המשפט לעשות שימוש בסמכות שהוענקה להם בתקנה הנ"ל או להימנע מכך. בין היתר, נקבע כי מקום בו התובע מתגורר מחוץ לישראל ואין בידיו להצביע על נכסים בישראל שמהם יוכל הנתבע להיפרע במידה ויפסקו לטובתו הוצאות, ייתכן כי יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה ובלבד שעצם עובדת היות התובע תושב חוץ לא תעמוד כטעם בודד לחיוב בערובה (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004)). כך גם מקום בו התובע לא המציא את מענו כנדרש על-פי התקנות הנטייה תהיה לחייבו בהפקדת ערובה (ראו רע"א 3601/04 ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (18.10.2007)). אכן, המקרים העיקריים שבגדרם נפסק שיש מקום לחיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע נגעו למצבים בהם היה חשש אמיתי שמנגנוני ההוצאה לפועל של המדינה לא יעמדו לרשות הנתבע לצורך מימוש ההוצאות שנפסקו לזכותו, ככל שנפסקו. ברי כי במקרה דנא אין אלו פני הדברים. להשלמת התמונה יצוין, כי כאשר התובע הוא תאגיד, נקבעו בסוגיה כללים ספציפיים (ראו סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999).  

           מאידך גיסא נקבע, כי מצבו הכלכלי של התובע לא יהווה כשלעצמו עילה לחיוב בהעמדת ערובה (עניין ליסטר, פסקה 3 וההפניות שם). דברים מפורשים בעניין זה נפסקו  ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ,פ"ד מד(1) 647, 650 (1990):

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; הטעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה".

           וכך גם, אף שניתן להביא במניין השיקולים את סיכויי התביעה, עניין זה לא יעמוד כשיקול יחיד לחיוב במתן ערובה "אלא במקרים של הליך שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק" (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן, פסקה 5 (16.1.2013), להלן: עניין יגרמן). שיקולים נוספים שנקבע כי ניתן להביא בחשבון בעניין זה הם מורכבות ההליך, השיהוי בהגשת ההליך ומידת תום הלב בנקיטת ההליך (רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל (31.1.2010)).